"אני אוהבת אותי כמו שאני." זה משפט שמלווה אותי תקופה ארוכה. אני מסתכלת על עצמי במראה מתרכזת בעיניים, צוללת לתוכן ואוהבת , אוהבת את מה שאני רואה. לא מכניסה מילה אחת של ביקורת. של: "אוי כמה פצעים", "כמה קמטים"....פשוט מחייכת אל עצמי באהבה.
אהבה עצמית היא מרכיב משמעותי מאוד ביצירת הווה משובח בחיי. היו לי תקופות (ועדיין זה צץ לפעמים) שהיה לי קשה לחייך לעצמי כי מערכת היחסים שלי עם עצמי לקתה בחסר. כיום אני יותר שלמה עם עצמי מקבלת אותי באהבה אך יש ימים שאני אלופה בהלקאה עצמית. ימים שאני מסתובבת עם שוט ביד ומרביצה לעצמי כי אני לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא שווה. למה זה שוב קורה לי?
איך אני מצליחה להיות נוקשה וחסרת סבלנות דווקא לעצמי? איך יכול להיות שאני מעבירה לכל כך הרבה אנשים את חשיבות האהבה העצמית ,הכוחות האדירים שיש בה, האנרגיה החיובית שמתפשטת בגוף כשהיא קיימת ואני יכולה למצוא את עצמי עם ייסורי מצפון ורגשות אשמה?
אהבה עצמית היא כמו שריר. אם אני שוכחת או לא מקפידה לתרגל אותה באופן יומי אני צריכה להתחיל מחדש. להמשיך לפתח אותה, לחזק אותה. כל מי שהתחיל להתאמן מכיר את זה מצוין. וכשזה קורה יש לי חשק לקום בבוקר, לחייך לילדים, להורים, לקולגות בעבודה, הגב מזדקף ואני לא הולכת עם מבט כבוי בעיניים.
אני רוצה להיות אלופת האהבה העצמית כי אני מבינה את החשיבות שלה לחיים שלי.
אם אתם עדיין לא שם -הגיע הזמן. תתחילו גם אתם לחייך אל עצמכם במראה ולהגיד: "אני אוהבת אותי" "אני אוהב אותי" זה ייתן המון ערך ועניין לחיים שלכם עצמכם, באופן מפתיע – הגברת האהבה העצמית תשפיע על הסובבים אתכם, תשנה את הסביבה והשיגרה המוכרת לכם ותשפר, תשפר, תשפר את איכות החיים שלכם.
אל תפחדו לאהוב את עצמכם, לחייך אל עצמכם במראה. אתם שווים את זה!!
