המדיטציה שעשיתי הבוקר לא הצליחה לרכך את הביקורת שהתנחלה בתוכי. קולות מוכרים מהדהדים בתוכי ולא מוכנים להנמיך את הווליום.
אני לא יכולה להמשיך לפחד לדבר עם האיש שאני אוהבת, להמשיך לחיות בחוסר הבנה, חוסר הסכמה, ראייה שונה של המצב וקונפליקט.
הביקורת לא הפסיקה להשמיע קולות. "תוותרי," "זה לא שווה", "הוא ייפרד ממך", "לא כדאי לך סך הכל את מסתדרת לא רע".
ידעתי. אני חייבת להסיר מליבי את האבן הכבדה הזאת שרובצת בליבי. אני חייבת לדבר איתו. חייבת להפסיק להקשיב לקולות הביקורת שלא מרפה ממני.
כשמדובר בפחד של החברות שלי אני כל כך ברורה. בהירה, אסרטיבית. כמות העצות שאני נותנת זורמת ממני בקלות רבה. כמה פעמים אמרתי לחברה "אל תוותרי" , "תעמדי על שלך", כמה פעמים אמרתי " את חייבת להישאר נאמנה לעצמך" כמה פעמים אמרתי "אם את אוהבת את עצמך תעזבי אותו הוא ממש לא שווה אותך כמה פעמים דמעתי ואמרתי "תסלחי לעצמך, המשיכי הלאה באמת לא היו לך אפשרויות"
החלטתי לפעול. הורדתי את עוצמת קולות הביקורת שהמשיכה לפטפט ללא הפסקה, נשמתי נשימה עמוקה. אחזתי את הנייד. הנייד הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו. לחצתי על איש הקשר והתפללתי שהקו יהיה תפוס, שלא תהיה תשובה....לאחר שני צלצולים הוא ענה. הלב שלי החסיר פעימה, הביקורת מילמלה משהו אך השתקתי אותה ואמרתי לה ש" אני חייבת להישאר נאמנה לעצמי".
דיברתי איתו. דיברתי על תחושת הפגיעות שלי, על הכר שלי שנרטב מדמעותיי, על הלילה הלבן שעברתי. דיברתי על תחושה של חוסר תקשורת ביננו, המשכתי ושפכתי את כל מה שרבץ על ליבי.
להפתעתי הקול שענה לי מעבר לקו היה חם, מבין, תומך, ואוהב. " אני שמח שהתקשרת. גם אני רציתי לדבר איתך ולהסביר, לשמוע אותך, להיות איתך". קבענו להיפגש ולהמשיך את השיחה פנים מול פנים.
תחושת הרוגע, הגאווה שהרגשתי הייתה נעימה והתפשטה בתוכי. הצלחתי. התגברתי על הפחד. הוא נעלם, הנשימה הסתדרה והדופק נרגע.
כמה פעמים אתם לא ויתרתם? כמה פעמים הצלחתם לעמד על שלכם? כמה פעמים נשארתם נאמנים לאמת הפנימית שלכם? וכמה , כמה פעמים באמת הצלחתם לסלוח לעצמכם?
